<h1>סמ"ק סימן רע"ז</h1>
<h2>דף מג.</h2>
ואם הנכסים מועטים מוציאין מזונות לבנות עד שיובגרו, והשאר נותנים לבנים, ואם אין שיור לבני' יחזרו על הפתחים ואם יש אלמנה עמהם והנכסים מועטין האלמנה תזון, והבנות והבנים יחזרו על הפתחים, במה דברים אמורים בשיש שם קרקעות, אבל במטלטלים כולם יזונו.
<h2>דף מז:</h2>
שלא למנוע שאר, זהו מזונות, כדכתיב (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה לא יגרע מתוך שיטת התלמוד (דף מ"ז) למדנו שכל תנא היה דן בארצו לפי ענין הארץ שהיה דר בה, אם כן עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינונית של בני אדם הדרים באותה העיר, ואין משערין לה כחולה ולא כגרגרנית ולא כזקינה, מאותו מאכל שרגילין בני אדם בינונים של אותה העיר לאכול, וכן פוסקין לה (דף ס"ה) מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין, ופסקינן לה (דף ס"ד) שלש סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום, ואמר שם התלמוד (דף ס"ח) שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון כיבוס נשים ומרחץ ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, ואמר רבי יהושוע בן לוי נותנין לה יין שהיין יפה לחלב, ורבינו אליהו (שם בתוספת) היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו ולפרנס את אשתו כמו שכתוב בכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואזון, הדברים שאמרו במזונות (דף ס"ד) זהו דווקא לעני שבישראל אבל במכוב' הכל לפי כבודו כתב הרב רבי' משה שאם היה עני ביותר ואינו יכול להספי' לה אפי' לחם כופין אותו להוצי' (ש"ע וי"א שאין כופין להוצי' מאחר שאין לו) ותהי' כתוב' חוב עליו עד שתמצ' ידו ויתן.
<h2>דף מח.</h2>
בפר' בתרא דכתובות מי שהלך למדינת הים ובאת אשתו לב"ד לתבוע מזונות, ג' חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה מזונות, חזקה אין אדם מניח ביתו ריקם, מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כרב שאומר שם כן ואם היו לו נכסי' ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה, ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה, אם מצא שעשת' ה"ז שלו, וכן אם לא עמדה בבית דין אלא מכרה [ל]עצמה לצורך מזונותיה מכרה קיים, ואינה צריכ' שבועה (דף פ"ז) ולא הכרזה כחנן (דף ק"ה) שאמר כן עד שיבא בעלה ויאמר פסקתי לה מזונו' שאומר שם שהוא נאמן ומפרש ר"י (ק"ז בתוס') שהוא נאמן להשביעה ולא להוצי' מיד הקונ' שאם כן לא תמצ' מי שילוה לה, וכן אם באת לגבות כתובתה אחר מותו ואז מגלגלין עליה (דף ק"ה) שבועה שלא מכרה אלא למזונות הצריכין לה, וכשם שמוכרין למזונות האשה כך מוכרין למזונות בניו ובנותיו הקטנים שהם בני שש או פחות אבל יותר על שש לא, (ש"ע וי"א אם התחיל לזונן אחר שש נזונים מנכסיו דודאי ניחא ליה, וי"א אם אמוד ניזונין בכל ענין).
<h2>דף מט:</h2>
בפרק אע"פ [ס"ה ע"ב] דרש ר' שילא כשם שאדם חייב במזונו' אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני ו' שנים, ומשם ואילך תקנת חכמים היא להאכיל' עד שיגדלו כדאי' בפ' נערה (מ"ה) ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו בדברי' ברבי' ואומרי' לו עורב' בעי בני וההו' גבר' לא בעי בני כך אומרי' לו בצבור, בד"א באיש שאינו אמוד ואינו ידוע אם ראוי ליתן צדקה זו אם לאו אבל אם היה אמוד שהוא ראוי ליתן צדקה המספק' להם מוציאין ממנו בע"כ וזנין אותם עד שיגדלו.
וכופין האב לתת מזונות לבן אצל אמו עד שש שנים, מכאן ואילך אם האב עשיר כופין אותו לזונו בביתו ואם לאו זנין אותו הקהל.
<h2>דף נ:</h2>
עוד צוו חכמים להניח ממון לבת להנשא בו ושמין דעת האב להגבות מן המטלטלים אם רגיל להשיא בנותיו מן מטלטלים, ועתה תקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין ותנאי כתובה, גם פרנסה וכל שכן כתובת בנין דכרין, אך דין נכסים מועטין לא תקנו.
<h2>דף נב:</h2>
ומשתמשת בכרים וכסתות כדרך שהיתה משמשת בחייו (ש"ע כשהיה במדינ' הים) ובבית וכן בכל דבר ואם רצתה ללכת לבית אביה אין נותנין לה מזונות אלא לפי ברכת הבית ואם יש טעם (פירש שהיא ילדה והם ילדים) שומעין לה, (ש"ע אם היה אמם אין שומעין לה) ואלמנה (דף נ"ב) שחלתה וצריכה רפואה שאין לה קצבה הרי זה כמזונות ויורשין חייבים בה ושיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה, וכן הבנות נזונות בתקנת חכמים עד דתבגרן או עד דתנסבן לגוברין (פירוש אירוסין).
עוד צוו חכמים להניח ממון לבת להנשא בו ושמין דעת האב להגבות מן המטלטלים אם רגיל להשיא בנותיו מן מטלטלים, ועתה תקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין ותנאי כתובה, גם פרנסה וכל שכן כתובת בנין דכרין, אך דין נכסים מועטין לא תקנו.
<h2>דף נט:</h2>
ומקום (דף נ"ד) שאין רגילות לנשים לעשות מלאכות כבידות אין כופין אותה אבל אפילו עשירה שבישראל כופין אותה לעשות בצמיר שהבטלה מביאה לידי שעמום ולידי זמה, וכן מצעת לו הסדינים על מטתו ומוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו שהם דברים של יחוד.
ואשה מניקה (תוספת דכתובו' פאע"פ) אם רצתה להניק בן אחר עם בנה בעלה מעכב, וכן הדין בשוכר מינקת, והאשה שנדרה שלא להניק את בנה כופין אותה ומניקתו עד כ"ד חדש, והאשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק, (ש"ע אם אינו מוצא מינקת אחרת, וכן אם אין לו לשכור מינקת כופין אותה להניק ואם השכירה עצמה לולד אחר שמכירה ב"ד שוכרין לבנה מינקת אחרת) ואם (דף ס') הבן היה מכירה נותן לה שכר ומניקתו בעל כרחה מפני הסכנה.
<h2>דף סג.</h2>
שלא למנוע שאר, זהו מזונות, כדכתיב (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה לא יגרע מתוך שיטת התלמוד (דף מ"ז) למדנו שכל תנא היה דן בארצו לפי ענין הארץ שהיה דר בה, אם כן עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינונית של בני אדם הדרים באותה העיר, ואין משערין לה כחולה ולא כגרגרנית ולא כזקינה, מאותו מאכל שרגילין בני אדם בינונים של אותה העיר לאכול, וכן פוסקין לה (דף ס"ה) מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין, ופסקינן לה (דף ס"ד) שלש סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום, ואמר שם התלמוד (דף ס"ח) שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון כיבוס נשים ומרחץ ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, ואמר רבי יהושוע בן לוי נותנין לה יין שהיין יפה לחלב, ורבינו אליהו (שם בתוספת) היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו ולפרנס את אשתו כמו שכתוב בכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואזון, הדברים שאמרו במזונות (דף ס"ד) זהו דווקא לעני שבישראל אבל במכוב' הכל לפי כבודו כתב הרב רבי' משה שאם היה עני ביותר ואינו יכול להספי' לה אפי' לחם כופין אותו להוצי' (ש"ע וי"א שאין כופין להוצי' מאחר שאין לו) ותהי' כתוב' חוב עליו עד שתמצ' ידו ויתן.
<h2>דף סד:</h2>
שלא למנוע שאר, זהו מזונות, כדכתיב (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה לא יגרע מתוך שיטת התלמוד (דף מ"ז) למדנו שכל תנא היה דן בארצו לפי ענין הארץ שהיה דר בה, אם כן עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינונית של בני אדם הדרים באותה העיר, ואין משערין לה כחולה ולא כגרגרנית ולא כזקינה, מאותו מאכל שרגילין בני אדם בינונים של אותה העיר לאכול, וכן פוסקין לה (דף ס"ה) מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין, ופסקינן לה (דף ס"ד) שלש סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום, ואמר שם התלמוד (דף ס"ח) שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון כיבוס נשים ומרחץ ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, ואמר רבי יהושוע בן לוי נותנין לה יין שהיין יפה לחלב, ורבינו אליהו (שם בתוספת) היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו ולפרנס את אשתו כמו שכתוב בכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואזון, הדברים שאמרו במזונות (דף ס"ד) זהו דווקא לעני שבישראל אבל במכוב' הכל לפי כבודו כתב הרב רבי' משה שאם היה עני ביותר ואינו יכול להספי' לה אפי' לחם כופין אותו להוצי' (ש"ע וי"א שאין כופין להוצי' מאחר שאין לו) ותהי' כתוב' חוב עליו עד שתמצ' ידו ויתן.
<h2>דף סה:</h2>
בפרק אע"פ דרש ר' שילא כשם שאדם חייב במזונו' אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני ו' שנים, ומשם ואילך תקנת חכמים היא להאכיל' עד שיגדלו כדאי' בפ' נערה (מ"ה) ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו בדברי' ברבי' ואומרי' לו עורב' בעי בני וההו' גבר' לא בעי בני כך אומרי' לו בצבור, בד"א באיש שאינו אמוד ואינו ידוע אם ראוי ליתן צדקה זו אם לאו אבל אם היה אמוד שהוא ראוי ליתן צדקה המספק' להם מוציאין ממנו בע"כ וזנין אותם עד שיגדלו.
וכופין האב לתת מזונות לבן אצל אמו עד שש שנים, מכאן ואילך אם האב עשיר כופין אותו לזונו בביתו ואם לאו זנין אותו הקהל.
ותקנו חכמים מעשה ידיה תחת מזונות, והוא הדין לאחר מיתה שמעשה ידיה ליורשים אבל מעשה ידי הבנות אינן ליורשין, והאשה שאמרה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה (ש"ע וי"א צרכי הבית צריכה לעשות עכ"פ) בין בחיי בעלה בין לאחר מיתה, אבל אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וכן היורשים שאמרו לאלמנה כך אין שומעין להם.
<h2>דף סט:</h2>
עוד צוו חכמים להניח ממון לבת להנשא בו ושמין דעת האב להגבות מן המטלטלים אם רגיל להשיא בנותיו מן מטלטלים, ועתה תקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין ותנאי כתובה, גם פרנסה וכל שכן כתובת בנין דכרין, אך דין נכסים מועטין לא תקנו.
<h2>דף צה:</h2>
וכשם שנזונת בחייו כך נזונת לאחר מיתתו (דף צ"ה) עד שתתבע כל כתובתה בבית דין, או עד שתתפייס להנשא.
<h2>דף קב:</h2>
וכופין האב לתת מזונות לבן אצל אמו עד שש שנים, מכאן ואילך אם האב עשיר כופין אותו לזונו בביתו ואם לאו זנין אותו הקהל.
<h2>דף קג.</h2>
ומשתמשת בכרים וכסתות כדרך שהיתה משמשת בחייו (ש"ע כשהיה במדינ' הים) ובבית וכן בכל דבר ואם רצתה ללכת לבית אביה אין נותנין לה מזונות אלא לפי ברכת הבית ואם יש טעם (פירש שהיא ילדה והם ילדים) שומעין לה, (ש"ע אם היה אמם אין שומעין לה) ואלמנה (דף נ"ב) שחלתה וצריכה רפואה שאין לה קצבה הרי זה כמזונות ויורשין חייבים בה ושיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה, וכן הבנות נזונות בתקנת חכמים עד דתבגרן או עד דתנסבן לגוברין (פירוש אירוסין).
<h2>דף קז.</h2>
בפר' בתרא דכתובות מי שהלך למדינת הים ובאת אשתו לב"ד לתבוע מזונות, ג' חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה מזונות, חזקה אין אדם מניח ביתו ריקם, מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כרב שאומר שם כן ואם היו לו נכסי' ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה, ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה, אם מצא שעשת' ה"ז שלו, וכן אם לא עמדה בבית דין אלא מכרה [ל]עצמה לצורך מזונותיה מכרה קיים, ואינה צריכ' שבועה (דף פ"ז) ולא הכרזה כחנן (דף ק"ה) שאמר כן עד שיבא בעלה ויאמר פסקתי לה מזונו' שאומר שם שהוא נאמן ומפרש ר"י (ק"ז בתוס') שהוא נאמן להשביעה ולא להוצי' מיד הקונ' שאם כן לא תמצ' מי שילוה לה, וכן אם באת לגבות כתובתה אחר מותו ואז מגלגלין עליה (דף ק"ה) שבועה שלא מכרה אלא למזונות הצריכין לה, וכשם שמוכרין למזונות האשה כך מוכרין למזונות בניו ובנותיו הקטנים שהם בני שש או פחות אבל יותר על שש לא, (ש"ע וי"א אם התחיל לזונן אחר שש נזונים מנכסיו דודאי ניחא ליה, וי"א אם אמוד ניזונין בכל ענין).
<h2>דף קז:</h2>
הלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה בעלה חייב לשלם, ויש מפרשים שצריכה שתלוה בבית דין ויש מפרשים אפי' שלא בבית דין וכן משמע מתוך פירוש רש"י.
